עדשת האהבה – המשקפיים דרכם אנו מסתכלים וחווים אהבה

מאת ליאורה גרינהאוס- מטפלת זוגית ומחברת הספר: מסע זוגי מרומנטיקה לאינטימיות

מאמר על המשקפיים דרכם אנו מסתכלים וחווים אהבה | ליאורה גרינהאוס מטפלת זוגית טיפול זוגי בשיטת האימגו

משקפי האהבה- הראייה שלנו והתפיסה שלנו את האהבה, המחשבות שלנו אודותיה, הפחדים שלנו מפניה, ההתנהלות שלנו באהבה כל אלה הם מגוונים, מורכבים ולעתים מקלקלים זוגיות טובה או זוגיות פוטנציאלית.
ד”ר הרוויל הנדריקס מדגיש שאנו מגיעים ליחסים עם מעין אמונות ליבה שמכוונות אותנו כל חיינו. בבית שבו אנו גדלים אנו מפתחים ייצוגים פנימיים – מחשבות, תפיסות עולם וציפיות, תפיסות על יחסים המכוונות את הנטיות ההתנהגותיות שלנו. הנדריקס הרחיב את המושג אימגו (מונח לטיני שמשמעותו אימאג’) ומדבר על דימוי שכל אחד מאתנו נושא בקרבו של תכונות ההורים, או מי שגידל אותנו בילדות, וחוויות הקשר עמם – כמעצבים את תפיסתנו את האהבה. דימוי זה שאינו בהכרח מודע לנו אודותיהם ,הוא דימוי שאנו נושאים שנים רבות, גם כשכבר לא נוכחים בחיינו. תמונה מנטלית זו של אהבה כוללת את החוויות שלנו בקשר עם ההורים, האחים, הסבים, ומכילה רגשות והתנהגויות. תמונות אלה הן לא בהכרח המציאות עצמה. סכמה זו המוטמעת במוחנו מתעדת את תכונות ההורים או הדמויות המשמעותיות שגידלו אותנו, על פרטיהם: צליל קולם, מצבי הרוח שלהם, אופן כעסם, חיוכם בשעת שמחה וכד’. לצד הרשמים הללו מתעד המוח את פעילות הגומלין בינינו לבינם. לכל אלה השפעה כאמור על האופן בו אנו יוצרים קשרים עם האחר, השפעה על התנהלותנו בבגרותנו באינטימיות והטבעה זו מהווה אף בסיס למשיכה לבני זוג.

איך מתרקם הדימוי שלנו אודות אהבה?

בשנות הילדות שלנו אנו כאמור מצלמים המון תמונות של קשר אותו חווינו ואנו עורמים תמונות ייצוגיות למעין אלבום שכותרתו “מה זו אהבה”. הדימוי שאנו מפתחים מהווה מעין סכמה שמשמשת לתרגום חוויות מאוחרות שלנו את הקשר עם אחרים ותפיסתם על ידינו. ההתנהלות שלנו תהיה תוצר של הפרשנות הייחודית שלנו את האהבה. המחשבות והתפיסות שלנו את האהבה לוקחות את ההגה לידיים וגורמות לנו להתנהג על פיהן ולא בהכרח על פי הסיטואציה. מאחר ובזוגיות ישנם שניים, גם בן זוגנו יפרש באמצעות התפיסות שלו את האהבה- את ההתנהגות שלנו וככה גם יגיב אלינו.

“אמא שלי כל חיי ההתבגרות שלי חזרה ואמרה לי ולאחיותי: לעולם אל תסמכו על הגבר שלכן בעיניים עצומות, ותלמדנה להיות עצמאיות” סיפרה לי מטופלת שלי, זו שחיה עם גבר אלכוהוליסט בתהליך גמילה, המושכת כל הזמן בחוטים בניהול הבית באופן עצמאי שלה. הבחירה הזוגית שלה קשורה מן הסתם לשדרים שקיבלה מהבית בו גדלה. מטופלת זו חייתה בבית בו חוותה הקטנה, זלזול, עלבונות של אמה את אביה על אפסותו, מה שיצר תגובת שרשרת ובריחה מתמדת של אביה לשתייה. כיצד תלמד ילדה מתבגרת זו בבית כזה לראות בגבר דמות אמינה?

בדומה לכך מתפתחת תפיסת העצמי שלנו. אם חיינו בבית בו חשנו לא אהובים, שלא רואים או מתייחסים אלינו אנו עלולים לפתח את האמונה ש”אנו לא ראויים לאהבה”. ככה נגדל ונפקפק בהכרה שאכן אוהבים אותנו. בן זוג שיביע את אהבתו עלול להיתקל בחשדנות בת זוגו:”הוא בטח סתם אומר את זה…”. ההכרה העמוקה ש “אני לא מספיק טובה” תשפיע על המחשבה העצמית האוטומטית והשלילית. הפרשנות לכל אירוע תותאם באופן לא מודע לתפיסה העצמית המקורית. ככה נתקשה לצחוק מהערה של בן/בת זוגנו, נתקשה להתרפק על חיבוק אוהב, להתמסר לקשר, לסקס וכד’. המוח נוטה לקפיצה למסקנות והכללות של שחור-לבן, טוב ורע כמו אמירות של “אתה אף פעם…” את תמיד”…. למציאות החיצונית יש ייצוג מנטלי שאנחנו המקור ליצירה שלו.
מטופלת שלי המחפשת זוגיות תארה בפני את ייאושה כאשר עוברת מקשר לקשר המסתיים בנפילה. כשהתייחסה למעגל החוזר של בדידות-התלהבות-אכזבה-בדידות אמרתי לה שהמשימה שלנו בטיפול אינה בהכרח לעזור לה לחפש כרגע אהבה אלא למצוא את המחסומים לאהבה שבתוכה.

כיצד “המוח הישן” שלנו מתערב ביכולתנו לאהוב?

אם נשים את העדשה על המוח שלנו הרי שנפקס פה על החלק של “המוח הישן” שתפקידו לשמור על הישרדותנו. חלק זה שולח לנו “אותות אזהרה” על “סכנה” פיזית- אם נהלך צמוד למדרון תלול, וגם על “סכנה רגשית” אודות ההתייחסות כלפינו. בחלק זה של המוח נמצאת המערכת הלימבית וההיפוקמפוס- מיקומם של הרגשות ותאי הזיכרון – אשר מתגוררים בסמיכות. כשאנחנו עוברים חוויות ילדות מסוימות שנצרבות בתאי הזיכרון נוצרות מערכות אסוציאטיביות שמקשרות בין הדברים. למערכת הלימבית שלנו אין תחושה של זמן ככה לדוגמא אם חווינו בילדות אב שכשכעס עלינו הוא נהג להתעלם מאתנו לימים, נפתח רגישות רבה לאי שימת הלב ולחוסר ההתייחסות של בן/בת זוגנו אלינו ונפרשה כהתעלמות ואפילו דחייה, גם אם בן /בת זוגנו היו טרודים בדבר אישי שלהם ללא קשר אלינו. ברירת המחדל שלנו היא לפרש דברים באופן בו חווינו אותם בילדותנו. העבר מונע מאתנו להיות לגמרי נוכחים בהווה. בנוסף, הקורטקס הסנסורי (החושי) האמון על הקלט שמגיע מהעולם הן הפנימי שלנו והן החיצוני , בחלק זה מתבצעת השוואה בין למשל מה שצפינו לקבל ובין מה שקרה בפועל והשוואה זו יוצרת הטיה ועיוות של התרגום שלנו את המציאות.

אז מה ניתן לעשות?

תהליכי למידה שנחקרו הוכיחו שחשיפה לדפוס חדש לאורך זמן למשל בעקבות טיפול פסיכולוגי או טיפול זוגי יכולה לגרום לשינוי של תפיסות או הרגלים. ניתן לעצב את העולם הפנימי שלנו כדי ליצור מציאות יותר מאוזנת שרצויה לנו.

טיפול זוגי בשיטת האימגו מאמן את בני הזוג ללמוד להקשיב לדברי השני בצורה שאינה מתפרשת לשתי פנים. בני הזוג היושבים האחד מול השנייה, ובשונה מכל טיפול זוגי אחר – נפגשים במבט, ממש לומדים להקשיב אחרת ובמדויק בתהליך אותו אנו מכנים “לעבור את הגשר לעולמו של האחר”. בן הזוג שמקשיב המכיל את בן/בת זוגו ממש חוזר ומהדהד את המלים שלו ואף שואל: “האם שמעתי אותך?” נלמדת הקשבה מאד מדויקת אשר בונה את יכולת ההבנה את האחר ומונעת פרשנויות שמתקילות את הקשר הזוגי. השימוש בכלי דיאלוג מאד ייחודיים מאפשר בהדרגה בנייה של מודעות אודות עצמנו ואודות השני. היכולת להיות בנעליו של השני מבלי להיות שבוי בפרשנות שלנו אותו – מפתחת את האמפטיה , מרכיב חשוב של אהבה. כך בתהליך הדרגתי ייבנה ביטחון בקשר הזוגי. טיפול זה מייצר בו זמנית את החיבור והדיפרנציאציה (המופרדות) בין השניים. ברמה נוירוביולוגית חווית ההתבוננות בעיניים והקשב האחר – שמבינים לליבנו ,מייצרת חיבור נוירוני חדש במוחנו.

ועוד, בטיפול זוגי זה בני הזוג לומדים לקשר את ההווה עם חוויותיו של “הילד הקטן” או “הילדה הקטנה” שבתוכם, אותו ילד/ה פנימיים שלמדו לפרש את מציאות החיים ובנו את האימגו- הדימוי אודות אהבה- ברגישות לחסכים, הפצעים והתסכולים שלהם. הקשבה הדדית זו לאותו ילד קטן על חוויותיו, מאפשרת לבני הזוג לא רק להעמיק את הבנתם זה את זו ותגובותיהם האוטומטיות האחד כלפי השנייה, אלא לייצר חמלה כשראו את העדשות דרכן למד הילד הקטן לפרש את המציאות סביבו, העדשות שהפכו רגישות, לעתים כהות, פסימיות, חשדניות וכד’.

ולסיום- ד”ר וויין דייר אומר שכשאתה משנה את הצורה שבה אתה מסתכל על דברים- הדברים שאתה מסתכל עליהם משתנים.

פנויים פנויות. סדנאות אימגו בשיתוף מכון שינוי - סדנת הגשר לקשר

Call Now Button
Open chat
דילוג לתוכן