אזרחית מודאגת

האם אנחנו במשבר זהות המנסה להגדיר אותנו מחדש? כדאי לראות במשבר הזדמנות

זה חודשים רבים אנחנו חווים את ההידרדרות של מצבנו הלאומי במדרון חלקלק. חלק מאתנו חש ממש את חורבן הבית. חלקינו מאבדים תקווה ואני בין אלה שנלחמים לא לאבד תיקווה. אני מוצאת את עצמי מודאגת בימים אלה לעתידנו ובפרט עתיד עמנו, עתיד ילדינו ונכדינו. אני שואלת את עצמי יום יום באכזבה מרה – ככה נראה "העם הנבחר"? כן, לדאבוני אנחנו נראים בצורה שמביישת אותי.

ידוע לנו שאנחנו עם קשה עורף מזה שנים על שנים… יש לנו כל כך הרבה נושאים שמחייבים אותנו להיות עם מלוכד השומר על עוצמתו והמיוחדות שבו. 75 שנה של יצירה, בנייה, לוחמה חזיתית באויבינו הרבים ואין סוף סיפורי גבורה וכוח הישרדות, אז מה אנחנו עושים לעצמנו? איזה קרע פנימי אנחנו מעמיקים ממש במו ידינו שלנו? איך אנחנו מחלישים את הדבר היקר והמיוחד ששמו עם ישראל? מי ידאג לכוחנו אם לא אנחנו. אויבינו מחייכים ואפילו מחכים שנשקע עוד יותר ונאבד מכוחנו כך שהם ימצאו את הזמן הנכון לנסות שוב להפילנו. יש מי מאתנו שממש רואים את הארץ הולכת לדיראון עולם ושוקלים לארוז את המטלטלים מאותה ארץ שבנינו ועלינו אליה כדי להיות עם חופשי בארצו. איזו מציאות שהיא הזיה אנחנו מייצרים?

אני דור שביעי ליוצאי חב"ד. סבא רבא שלי היה מהמשפחות שקנו אדמות ובנו את המושבה רחובות. אבי נולד בירושלים בעשור הראשון של המאה העשרים וגדלתי על סיפוריו ששכניו היו ערבים ויהודים ממוצא מגוון, והיה שיח בין כולם. חבר נפש שלו לאורך חייו היה ספרדי בעוד אנחנו אשכנזים.

אצטט את מרטין בובר המדבר על יחסים בין שניים המתקיימים ב"מרחב שבין"… השניים יכולים להיות בני זוג, בני משפחה, חברים, חלקי עם או אף עמים. המרחב בין חלקי העם שלנו כעת הוא כה מזוהם. מורעל. אני אומרת זאת בכאב על רקע השסע, השנאה היוקדת, הקיטוב, האלימות הגואה במחוזותינו והניכור ההולך וגדל בין חלקי עמינו השונים והמגוונים. הבור הנפער מחלחל עמוק לכל עבר. ביתנו הלאומי כבר לא מבצרנו. כמטפלת בבריאות הנפש של אנשים אני רואה יום יום שכאשר האמון מתרסק הצדדים משני צידי המתרס אינם יכולים אלא להתעטף בהגנות נוקשות. כל הזמן אנחנו מתסיסים את עצמנו ואין יכולת לאזן את מצבנו הרגשי. ברור לי ששני הצדדים מאוימים מאד ובמצב של איום אנחנו יורים לכל עבר.

אני שואלת את עצמי מה פשר המשבר העמוק הזה? האם אולי אחרי 75 שנות עצמאות אנו נקראים להגדרה מחדש של זהותנו כעם? אני חושבת שאין מנוס מלהושיט בסוף יד. לכולנו מטרה לחיות בארץ הזו בביטחון ואחווה עד כמה שניתן. כאמור, לא חסרים לנו אויבים הסובבים אותנו. אין תוחלת למאבק האינסופי, למרות שכרגע זה נראה כאילו "אין ברירה". חייבים לעשות ניקוי רעלים דו צדדי כדי להתחיל ולו במעט להיות בקשב. עד כמה שזה נראה בלתי אפשרי, המאמץ בכיוון הזה הוא קיומי. התודעה שואבת מהקשבה. באופן טבעי ובלי להתאמץ אנחנו כל הזמן בקשב לסובב אותנו. למה שלא נדגישו כעת? אנחנו חייבים להתבונן בעצמנו ולראות ביושרה את הטבע שלנו.

בניית גשר של אמון

כמי שעוסקת יום יום בבניית גשר של אמון וביטחון בין בעיקר בני זוג, הכלים של דיאלוג האימגו ממש מאפשרים עצירת התגובתיות שמקורה חרדתית ובניית יכולת הכלה המאזנת את תגובות האוטומציה וה"שלוף" שלנו. אני רוצה לדבר בקצרה על המילה " דיאלוג". מילה זו מקורה בשני שורשים: "דיה" שפרושו דרך, ו"לוגוס" שפרושו "המילה".

מהי באמת הדרך לדיאלוג?

אנו מתקשים מאד לקבל את השונות בינינו. אנו מתבלבלים וחושבים שדיאלוג מטרתו להגיע להסכמה. לא בהכרח. שונות מייצרת בנו חרדה: " אם אקבל את זה שאתה אחר ממני, המרחב שלי יצטמצם"… כאילו אני בכך מקטין את הקיום שלי. ההתנגדות לשני היא הדרך שלנו לאזן בעצם את החרדה שלנו. כל צד שואף לשנות את האחר כדי להתאימו אליו…. ובלי לשים לב אנחנו כל הזמן מלבים מאבקי כוח בינינו שמלבד היותם מתישים, מאכזבים ומייאשים, אין בהם כל תועלת אמיתית. אי אפשר לחיות במלחמה מבית.

העם שלנו ידע סבל עצום ושואה על שנתפס "אחר", "שונה". לאורך ההיסטוריה סבלנו כאחים גלויות, רציחות, פוגרומים, חורבנות ומה לא? ובניסיוננו עד היום לקבץ גלויות, אנחנו עצמנו איננו מקיימים את האמרה " אל תעשה לחברך את ששנוא עליך".

וינסטון צ'רצ'יל אמר: אומץ זה מה שנדרש כדי לעמוד ולדבר, ואומץ זה מה שנדרש כדי לשבת ולהקשיב". יחסים הם מהות קיומנו. איננו יכולים אלא להתחיל לייצר התחלה של הקשבה הדדית וזו תקרה רק אם נעבוד על מוכנות זו. זה מאד קשה ונראה אפילו בלתי אפשרי בנקודת הזמן של היום , אבל אנחנו חייבים להתחיל מפה כדי להירפא ממצבנו הנוכחי. שבר הוא גם הזדמנות. אפשר למצות את ההזדמנות כמנוף לתיקון ולריפוי. אפשר לנצלו להסדרה מחודשת של חוקים, אחרת ההזדמנות "תתבזבז" לה. האלטרנטיבה היא שכל צד מביננו יישאר עם "השכפ"ץ" וימשיך לירות מהקנה את כל כלי הנשק האפשריים שיובילו לאסון. אנחנו חייבים לנקות את המרחב הלאומי מהרעלים שנזרקים הקוטעים כל אפשרות להבנה וקבלה, גם אם כל אחד מאתנו חושב אחרת. אין לנו היום מנהיגים שמובילים אותנו לשם. זה רק אנחנו במו ידינו נוכל ליצר את הפתח לתקווה.

יהודה עמיחי בשירתו אומר "במקום בו אנחנו צודקים לא יפרחו פרחים באביב". דווקא כשאיננו מסכימים עלינו למתוח את שריר ההקשבה ולמנוע את התגובתיות ההרסנית הנשלפת כל יום ביומו.

רק בדיאלוג כמו דיאלוג האימגו, נוכל לשבור את דגמי החשיבה המקובעים על השני ונוכל לשחרר את עצמנו ולו במקצת מלהיות האסירים של השיפוטיות האיומה שלנו על האחר, שיוצרת תעוב ושנאה. עלינו להקשיב בדרך אחרת שאינה מתלהמת, לייצר סבלנות לעובדה שאתה אחר ממני וחושב כה שונה. הדיאלוג היא הדרך היחידה לבנות גשר בתוך עמנו. הזעקה של חלקי העם היא אודות סדק עמוק שנפער פה. צריך להקשיב לזעקה ולהבין את פשרה. אנחנו עם אחד אבל אתה יכול לחשוב אחרת ממני.

המדינה נבנתה על מגילת העצמאות שהייתה נר לרגלינו. מגילה זו היא המסד ומקור התקווה למדינתנו. עם זאת חייבים לעבות את המגילה הזו ולבנות חוזה חדש בין כל חלקי העם.

Call Now Button דילוג לתוכן