מאחר ואנו נולדים לקשר ובו גם נפצעים רגשית, הכמיהה שלנו לקשר מתערבבת עם חשש לא מודע לאבד אותו באמצעות ביקורת, דחייה, ניתוק ומוות.
כבני אדם אנו כמהים לקשר והמהות שלנו מוצאת ביטוי בקשר. מאחר ואנו נולדים לקשר ובו גם נפצעים רגשית, הכמיהה שלנו לקשר מתערבבת עם חשש לא מודע לאבד אותו באמצעות ביקורת, דחייה, ניתוק ומוות. ככה נולדת אמביוולנטיות לקשר ובמעשה- אנו יוצרים התנגדות לא מודעת לקבלה של אהבה בו בזמן שכה רוצים אותה.
ההתנגדות מתבטאת קודם כל בהגנתיות שלנו המופעלת אוטומטית, המוצאת את ביטויה במארג היחסים. המוח "הישן", שאחראי על ההישרדות שלנו, סוקר עבורנו עד כמה בטוח לנו ביחסים. כשהמוח קולט "סכנה" כלשהי במרחב היחסים – ניכנס למגננה. ההגנתיות שלנו מתפקידה להחזיר לנו תחושה רגעית של בטחון. הגנתיות זו יכולה להתבטא כהחצנה של אנרגיה- אנו נצעק, נאשים, נתקוף, או שהאנרגיה תתכווץ ואז- נשתוק, נסתגר. גם אם נגן על עצמנו זמנית ונחוש הישרדות – הגנתיות זו מנתקת אותנו מהקשר וקוטעת את תחושת החיות שלנו.
רמה נוספת של ההתנגדות לא מודעת לקבלה של אהבה היא חוסר הקבלה שלנו את עצמינו. כל אחד מאתנו שונא ודוחה חלקים מסוימים של עצמנו- אפילו מבלי תמיד לשים לב. אי הקבלה שלנו את עצמנו היא מקור הקושי לקבל אהבה ולהיות באינטימיות קרובה. שורש אי הקבלה העצמית הוא בילדותנו. לכולנו צרכים התפתחותיים בילדות שההורים צריכים לאפשר להם ביטוי מלא. כשצרכים ותכונות שלנו הן מקור לגאווה, ומקבלים עידוד הורי- הם יהפכו חלק אינטגרלי של העצמי שלנו, מקור לשמחה, הנאה ובטחון עצמי. צרכים, תכונות, נטיות, שלא זוכות לעידוד וגאווה ויוצרות אצלנו פחד להיענש עליהן- אנו כילדים נדחיק ו"נחביא" אותם כדי להבטיח אהבה וקבלה של הורינו. הפחד הקיומי הכי גדול שלנו הוא להידחות באהבתנו. הצורך לחוש בטחון כה עמוק, עד שנעשה הכל ובלבד שלא לאבד את אהבת ההורים. נדכא את משאלותינו ובכל דרך נתכחש לעתים לצרכינו כדי לקיים קשר ראשוני זה.
אם הילד בן השלוש בשלב שמתחיל להכיר את זהותו ולהתנסות בה, ו"חוקר זהויות שונות"- רוצה להיות יום אחד סופרמן, ויום אחר נהג מרוץ,ולאחריו ירצה ללבוש את השמלות של אמא ונעלי העקב שלה…ויזכה למבט זועף של אבא החרד לנטיות הבן..
או הילדה בת השש בשלב שמגבשת בהדרגה את מסוגלותה ויכולתה, תנסה את הכתיבה הספונטנית של האותיות ותקבל מבט זעוף מאמה על שכותבת ויוצאת מהשורות… הצורך לחוש מסוגלות ויכולת, מתכווץ לו מול המבט המאוכזב של האם…
אם בתהליך החברות נבוייש בהערות כמו: "יש לך שתי ידיים שמאליות…", "אם אין לך משהו חכם להגיד אז תשתוק..", "אין לך ראש למתמטיקה".., "את שמנה ומסורבלת", "מה אתה בוכה כמו ילדה כשאתה פוחד?..". האנרגיות של חשיבה, תנועתיות, רגש, תחושה – יקפאו להן ולא ניתן להן שחרור. נעדיף להחביא יכולות, נטיות, תכונות, מאשר לקחת סיכון של חשיפתם שעלולה להוביל להשפלה, דחייה, כעס.
אותם חלקים שאנו "מקפיאים" ומדחיקים – הופכים משמעותיים בלא מודע שלנו וממשיכים לתפעל אותנו. הם נשארים פעילים כ"משאלה". אותם חלקים שהופכים "חלקים אובדים" (missing self) – יוצרים חלל רגשי שלעתים אנו מנסים למלאו ע"י: חומריות, קניות, אוכל, עבודה ללא גבולות ותחרותיות, סמים, אלכוהול, תוקפנות. ובתוך מערכות יחסים המחסנים של "חלקינו האובדים" יקבלו ביטוי: כשלא נדע להגיד מה באמת אנו מרגישים…, כשלא נאפשר לעצמנו לשמוח ולהיות קלילים וספונטניים.., כשנשתוק ולא נדבר.., כשנתבייש בגופנו. חוסר החיבור המלא שלנו לעצמנו ישפיע על תחושת החיבור לסביבתנו החברתית והאינטימית.
בן הזוג ירצה מאיתנו את מה שהכנסנו למחסן והדחקנו: " למה את כל הזמן שותקת? אין לך מה להגיד?"… "למה אתה כזה כבד… תזרום בקלילות.. ", "את אף פעם לא מאפשרת לי לראות את גופך במלואו באור"…, "למה אתה כזה קר ושכלתן- תבטא קצת רגש".. האופן בו "החלק האובד" שלנו מתפעל אותנו בזוגיות הוא שנשליך את התכונות האובדות הללו על בן זוגנו. (בהזדהות השלכתית) נשנא בבן הזוג את מה שאנו לא מקבלים בעצמנו וננסה לשנותו. נדחה בו את אותן התכונות כמו שדחינו אותן בעצמנו. הוא יהיה המושא לביקורת שלנו ונדחה את האהבה שירצה לתת לנו כל עוד הוא "לא משתנה"… הביקורת והשינאה שלנו את תכונות בן זוגנו יעוררו את ההגנתיות שלו כלפינו וההתנגדות שלו, והקושי לתת לנו אהבה.
כך נמחזר את הדחייה המקורית שחשנו מהורינו כשלא קיבלו את כל חלקינו…אנו נתקשה לראות את צרכי האחר כמופרדים משלנו, נתחרה בשני, נדחה את מה שהשני ירצה לתת לנו, ונצמצם את מה שנרצה לתת לו. דחייה של חלקים בנו יכולה להפוך בקיצוניותה לשנאה עצמית ופגיעה בעצמי עד התנהגות הרסנית כלפינו או בן זוגנו. ברמה האישית כשנדחה חלקים של עצמנו- נפעל לעתים קרובות מתוך פרפקציוניזם, כל דבר פחות ממושלם יאיים מאד. ניצור כלפי העולם "עצמי ייצוגי" שיהיה בפער ממה שהאני הפנימי מרגיש, נהיה הגנתיים ונסמך רק על עצמנו- נסרב לקבל עזרה. בנוסף- לא נהיה פתוחים לדעות של אחרים ופחות נתחשב באחר. נהיה עסוקים בעצמנו, אך נתקשה להחמיא לעצמנו או לקבל מחמאה מהאחר.
עומק אי הקבלה שלנו את עצמנו משפיע על עומק הקושי לקבל אהבה. אנו הופכים לעיתים לאויב של עצמנו ובפועל שונאים את עצמנו. מעומק חוסר הקבלה העצמית- נדחה ברמה לא מודעת את האנשים שאוהבים אותנו . נשקיע בלראות את השלילי בבן זוגנו, נחפש אחר הזדמנויות לריב. נרצה קירבה אך בהערה כלשהי פשוט נהרוס את ההזדמנות לאינטימיות. נדחה את החיות שמתבטאת בהומור, צחוק, התלהבות, סקס. נבטא צפיות גבוהות ונגרום לבן זוגנו לתחושה מתמדת שהוא "אף פעם לא מספיק טוב עבורנו". נטפח בבן זוגנו את הקושי לאהוב אותנו. בן זוגנו אף הוא יאבד תחושה חיובית על עצמו כמישהו שעושה טוב וירגיש דחוי. ככה אף הוא יחווה חוויות שמחזקות תיסכול ואי קבלה עצמית. עם הזמן יתקשו שני בני הזוג לקבל או לתת אהבה- ובתוצאה הזוגיות תיכנס למבוי סתום דכדוך וחוסר תקווה..
מה ניתן לעשות אחרת כדי לרפא את הקושי לתת ולקבל אהבה בזוגיות?
ללמוד לאהוב זה כאמור לעתים "מפחיד". אנו צריכים להמיס את האסטרטגיות שבזכותן שרדנו בעבר, לרווח את חליפת ההישרדות ששמרה אותנו בחיים שנים רבות. להיפגש עם הפגיעות שלנו. לאפשר לה להיראות – כדי להיות באינטימיות מלאה.
חוויה של הכלה, בה בני זוג לומדים להקשיב, להבין, ולהיות אמפטיים באמת לכל תסכול, חוויה, כמיהה, קושי- זה של זה, מאפשרת לארוג בקשר הזוגי חוויה של בטחון- שזה בטוח להיות עצמנו עם כל תחושותינו. אישוש ואמפטיה- מיומנויות באמצעותן ניתן תקיפות לנקודת המבט של בן זוגנו- המאפשרת לחוויתו של בן הזוג לקבל מציאות וקיום משלה, גם אם שונה לנקודת המבט שלנו, מאפשרת לנו (ולבן זוגנו) את החופש לבחון את עצמנו על כל חלקינו.
כלי הדיאלוג עפ"י גישת האימגו, מאפשר לימוד ותירגול זה: ל"עבור את הגשר" ל"ארצו" של בן זוגנו כשאנו מתרגלים לשם כך לעזוב את "ארצנו" שלנו ( דעתנו על מה שאומר, הסכמתנו לדבריו או לא…).
פתגם הודי מדגיש ש"כשנדמה לי שאני מכיר אותך אני ממית את נוכחותך בקרבי". הדיאלוג מאפשר לנו לפתח סקרנות לדעת את בן זוגנו אחרת מאשר התפיסה המקובעת שלנו עליו. באמצעות הדיאלוג אנו למדים שמתחת לתסכול יושב צורך שלא מקבל מענה. אנו לומדים להכיר את הצרכים של עצמנו ושל בן זוגנו, מה שמאפשר שלא להמשיך את דפוס הדחקת הצרכים שלא קיבלו מענה בבית הורינו.
באמצעות הדיאלוג אנו מקבלים הזדמנות להבין איך תכונות מסוימות עזרו לבן זוגנו לשרוד ולתפקד כילד. אנו למדים להכיר את "הילד הקטן" שבבן זוגנו- אליו נפתח חמלה. אנו מבינים את אופן ההישרדות של בן זוגנו וכך מאוששים את ההגנה שלו- אותה הגנתיות שבאה גם לידי ביטוי בזוגיות, אותה למדנו עד היום לתקוף ולא להבין. לא לדעת את מקורותיה הילדיים.
ע"י תרגול של נתינת האהבה לבן זוגנו, נלמד לאהוב בהדרגה את עצמנו.
ישנם בחנויות הספרים אין סוף ספרי עצות "איך ללמוד לאהוב את עצמנו ". אלפי הספרים שנכתבים על טיפוח האהבה העצמית לא עוזרים לאנשים לאהוב את עצמם באמת. ספרים לא מוחקים את הצריבה העמוקה יותר של חוסר קבלת ההורים חלקים מסוימים שלנו. מאחר ולמדנו בזוגיות לשנוא בבן זוגנו את מה שלמדנו לשנוא בעצמנו- התשובה האמיתית עבורנו היא ללמוד לאהוב בבן זוגנו את אותן תכונות וההתנהגויות שהכי קשה לנו לקבל בו- שהם השלכה של התכונות שקיימות בנו אך שנאנו והדחקנו.
אם לדוגמא חנה נישאה לאיציק שהוא פטפטן וצעקן כמו אביה. כילדה לימדה את עצמה לשתוק כדי להסתדר עם אביה היא דחקה למחסן את הצורך להתבטא בחופשיות מולו. לימים כשבעלה איציק מפטפט היא תוקפת אותו על כך ש"לא סוגר את הפה"- היא משליכה עליו את אותו חלק שסגרה במחסן- החלק האותנטי שמתבטא בחופשיות, ומבקרת אותו על חלק זה. ככל שתקבל באיציק את החלק האותנטי שלו שאומר בחופשיות את אשר על לבו…היא תוכל להכיל חלק זה בעצמה. היא תלמד לאפשר לעצמה להתבטא. יש בכך תירגול הסובלנות והקבלה לא רק של בן זוגה, אלא גם של עצמה.
כלי הדיאלוג ממש מאפשר לפתח מיומנות זו. אנו מתאמנים בלהחזיר לעצמנו באמצעות בן זוגנו את כל חלקינו ולקבל את שלמותנו בחזרה. בן הזוג שמבקש מאתנו בקשות – הופך ל"מאמן האישי" שלנו בלתרגל שימוש בתכונות שהורדנו למחסן- חלקינו האובדים.
כלי הדיאלוג של שיטת האימגו מתרגל אתנו ל"עשות אהבה" בקשר הזוגי. כשניצור אהבה דרך הכלה, אמפטיה- נרגיש אותה, ונפתח פתח לא רק לתת אהבה באופן כה שונה ממה שידענו- אלא לאפשר לקבל אהבה חדשה מבן זוגנו. כשנתנהג לשני באהבה, נראה את השני ראוי לאהבתנו ונרגיש טוב כלפי עצמנו.