על הבושה במערכות יחסים

"בעלי אוהב להסתכל על הגוף שלי לפני שאנחנו עושים אהבה ובכלל רוצה שנעשה אהבה באור. אני מתביישת, לא אוהבת את הגוף שלי והחזה שלי, ומעדיפה מיניות בחושך. המבוכה שלי כה רבה שאני פשוט דוחה הרבה בכל מיני תירוצים את רצונו לקיים יחסים. זה עקב אכילס של היחסים בינינו וגורם להרבה ריחוק ותסכול."

מהי הבושה במערכות היחסים?

בושה הינה רגש שממעטים באופן יחסי לדבר עליו בפסיכולוגיה. זוהי קצת ה"סינדרלה" של הרגשות. הבושה שמתעוררת היא מעין מנגנון חברתי העולה כאשר אדם חש שנחשף לעיני אדם משמעותי הקרוב לו או לעיני ציבור משמעותי בצורה שאינה מחמיאה לו. התחושה היא של רגש מביך, תחושה של חוסר מותאמות. חווית הבושה גורמת לרצות להתחבא ולהיעלם. תחושת הבושה מלווה חרדה ואי נוחות גדולה. רגש זה הוא מהרגשות הקשים עמם מתמודד האדם לצד כאב ופחד. לבושה מתלווה תחושה של פחיתות ערך. תגובה לתחושת בושה מעבר לרצון להתחבא היא לעתים להאשים, לבייש בחזרה, לתקוף ולכעוס.

לרגש זה מתלווים סימנים פיזיולוגיים של סומק, תחושת חום המתפשטת בגוף, הרכנת ראש, שמיטה של הכתפיים, בלבול, התכנסות ואי נוחות גופנית.

פרופ' ג'ודי לואיס הרמן מאוניברסיטת הרווארד, מחוקרות הקוגניציה הידועות בעולם הגדירה את הבושה ב-2007 כמצב שבו "האני" מתפצל כדי לדמיין את "האני" דרך עיני האחר.

לעתים נתבייש מול בן זוגנו במשפחתנו וקרובינו, בעבודה שלנו או המשכורת שלנו, בדעה האמיתית שלנו, במראה, בפגם כלשהו שלנו, כשאנחנו לא מראים יידע בתחום כלשהו, ברצונות שלנו, ברגשות כלשהן שלדעתנו יביישו אותנו, ועוד.

מי מאתנו לא חווה אי פעם תחושה של בושה ששיתקה אותנו כשאמרנו את הדבר הלא נכון, או כשביישנו את עצמנו בתגובה שלנו מבלי להתכוון? בתפקודנו, חשוב לנו לעשות רושם של מסוגלות ושליטה. הבושה קורית ברגע של חשיפה שמביכה אותנו. נחשפנו למשהו שהיינו מעדיפים "להחביא", אפילו את עצם המבוכה שלנו.

אתם מוזמנים לחשוב על רגע של מבוכה גדולה ובושה שחוויתם בעצמכם. ראו את הנסיבות שהובילו לתחושתכם הזו. אל מול מי חשתם את הבושה? המבוכה והבושה מצליחים לעתים להפתיע אותנו, ומשפיעים על הביטחון העצמי שלנו שמאד מתערער זמנית. אנחנו נחווים גם בעיני עצמנו באותם רגעים כ"פחות" ממה שהיינו רוצים.

יש מי שמבלבל אשמה ובושה. האשמה היא אודות דבר מה שעשינו. לא כן הבושה שהיא אודות עצמנו. יש בה עומק אחר הנוגע ל"מי אנחנו", לזהות שלנו, הבושה להיות אנחנו.

מקור הבושה?

ילדים זקוקים לשיקוף של הוריהם. הם צריכים להסתכל להם בעיניים, ולראות את עצמם משוקפים עם אהבה וקבלה. עיני ההורים מהוות בסיס לתחושת האני של הילד. כמובן שהורים לא יכולים לעשות זאת כל הזמן, אך הורים שבאופן שגרתי מראים חוסר קבלה, או חוסר שביעות רצון ואכזבה מילדם, כשילדם דורש תשומת לב, או מתקשה בדבר מה, או לא עונה על ציפיותיהם, הללו מלמדים את ילדם שיש משהו מביש בו וברצון שלו לחוש שהם שמחים בו. ילד זה יגדל לחוש חוסר ביטחון בעצמו. שהוא בעצמו הבושה.

נורמן תאר את עצמו כילד שמן בתור תיכוניסט. הוא חווה השפלות רבות בבית הספר בו צחקו על היותו כבד משקל. לעגו על כך שיש לו "שדיים" כמו לבת. בשיעורי התעמלות סבל כאשר היה בין האחרונים להגיע לנקודת הסיום בריצות. לעגו לו על היותו מגושם. בהליכה הבייתה עקבו אחריו וכינו אותו בשמות גנאי. לקום לבית הספר בבקר היה עבורו סיוט. מאחר ולא שיתף אף לא את הוריו בהשפלות שעבר, הוא לעתים קרובות היה מעמיד פנים שהולך לבית הספר, אך חיכה שהוריו ייצאו לעבודתם בכדי לחזור הבייתה ולא להגיע לבית הספר. הדימוי העצמי וחוויות הדחייה שעבר לא אפשרו לו כלל להעז להתחיל עם בנות עד גיל מאד מאוחר. כאשר כיום יוצא עם נשים הוא בעצמו בציפייה לדחייה מביא על עצמו את הדחייה וככה חי את בדידותו.

עוד על הבושה

בושה אכן מתקשרת לסכנה, לפחד מוות שלא יאהבו אותי. המתח הוא בין האני והאני האידיאלי.

הבושה במערכות יחסים

אחד התחומים סביבם יכולים להתעורר רגשות בושה במערכות יחסים עם בני זוג הוא תחום המיניות: בושה לגבי התפקוד היורד, בושה לגבי הניסיון או חוסר הניסיון המיני, בושה לגבי ההנאה ממין, בושה לגבי חוסר ההנאה ממין, בושה לגבי חשיפת הגוף ועוד. הבושה יכולה להקשות על השיחה הישירה והפתוחה סביבה.

אפרים ורבקה הגיעו לטיפול בעקבות קשיים בתפקוד מיני של אפרים הסובל שנים מסכרת. בהיותו של אפרים בתחילת שנות החמישים לחייו, הזקפה הלכה ונחלשה מה שגרם להרבה תסכול והאשמה של רבקה אותו בחוסר הטיפול בבעיה והימנעות ממין. אפרים חש כישלון ואכזבה ובושה גדולה מול רבקה על כך שלא מסוגל לענג אותה בחדירה. הבושה עיכבה אותו מלפנות ולטפל בבעיה. חייהם המיניים הלכו ונעלמו.

רגש הבושה יכול כאמור ללבוש צורות רבות ומגוונות ולהתפרש על נושאים שונים ביחסים: תיתכן תחושה כללית של בושה הבאה לביטוי בתחושת היותי “לא יוצלח", “שונה”, “לא משתלב”, “מתלהב מדי", “לא עומד בקצב”, “פראייר”, “מגוחך”, ותיתכן בושה נקודתית יותר על נושאים ספציפיים.

יש המתביישים בחשיפת רגשותיהם, יש המתביישים לבכות, יש המתביישים לכעוס ויש המתביישים בכך שהם אמוציונליים, הפחות שמים דגש על “ההיגיון”.

כשלא נבין ונכיר כיצד הבושה משפיעה על תחושותינו, מחשבותינו והתנהגותנו, כשנחווה אותה, היא תתעצם ותקבל יותר כוח ומשמעות בחיינו.

יוחנן ווורדית הגיעו לטיפול בשל ריחוק של חודשים זה מזו. ורדית מתקשה לסמוך על יוחנן שיהיה כנה אתה ולא יסתיר ממנה מה עושה, לאן הולך, מה קונה. היא איננה מבינה את פשר ההתנהלות שלו מדוע מסתיר ממנה את העובדה למשל שרוצה להיפגש עם בנותיו התאומות מנישואיו הראשונים ולהזמינן לצהרים, כאשר מספר לה סיפור המסתיר את המפגש. הוא יכול לספר לה סיפור על חולצות שקיבל במתנה בעוד האמת היא שהוא קנה אותן לעצמו. באחת מפגישותינו סיפר כיצד היה מקבל בילדותו נזיפות על כך שרצה לקנות ממתקים או צעצוע שראה כשעבר ליד חנות משחקים. העוני בבית היה קשה ואמו הייתה מביישת אותו בפומבי על כך שחושק בדברים ולא מתאפק. הוא אף נזכר כיצד הכתה אותו בפתח חנות אליה רצה להיכנס ולקנות שלגון. האשמה והתסכול שחשה האם על כך שלא יכולה לאפשר ליוחנן קניית דברים התערמו לכעס שהושלך עליו. "גדלתי להבין שלרצות עבור עצמי זה דבר שלילי. שהפגנת רצון אינה אדקווטית. כשמתחשק לי משהו, הרצון שלי מבייש אותי מאד ואני מסתיר אותו מאחרים. ארגיש נורא ואיום אם אודה שרציתי לקנות לעצמי חולצות חדשות. ההודאה משפילה אותי. כשעולה חשק מסוים באופן אוטומטי ארגיש לא בסדר. אני יודע שוורדית לא אמא שלי ובכל זאת למרות שבטוח לא תגיב בשלילה לרצונותיי, אסתיר אותם ממנה. "

מה עוזר להתמודדות עם הבושה במערכות יחסים?

מה שעוזר לנו להתמודד עם הבושה זה להכיר בכך שאנו לעולם נהיה "בלתי מושלמים" ולקבל זאת באומץ. באוטנטיות שלנו נחבק את תחושת הפגיעות, הבושה, ונראה בהן טבעיות וכחלק מהחיים. אם נאמין שאנו "טובים דיינו" גם ברגעי הבושה, אם נהיה אמיצים לדבר עליה כשעולה, כך ניטיב עם עצמנו, נהיה חמלים ועדינים עם עצמנו וגם עם האנשים סביבנו. האמפתיה אכן ידועה כתרופה לבושה. אמפתיה היא מקום טוב להתחיל בו: לדבר אל עצמנו כמו שהיינו מדברים למישהו שאנו אוהבים. אנחנו צריכים לספר את הסיפור, להרגיש את האמפתיה, להרגיש שאנו יכולים להיות נאהבים, למרות מה שאנו רואים בו את חסרונותינו. בנוסף אם נטפח את האומץ לשחרר עצמנו מן ה"עצמי האידיאלי", מה שאנו שואפים להיות ולעומת זאת נראה ונחשוף את האני האמיתי שלנו, את מי שאנחנו ואת פגיעותנו, צעדים אלו ממש ייטיבו עמנו.

טיפול זוגי בשיטת אימגו

ייחודיות הטיפול הזוגי בשיטת האימגו הינה שבני הזוג מתאמנים לייצר ולחוש ביטחון לדבר את עצמם בכנות ובישירות, כאשר בן/בת הזוג לומד להכיל את האחר ולפתח תחושת אמפטיה לרגשות השונים הנחשפים. בהדרגה שניהם ממש אורגים אינטימיות מחודשת וזוגיות שבה אפשר לחוש ביטחון להיות עצמנו ממש במערומינו ולהסיר את הפחד להיות פחות נאהב או מוערך.

צעד ראשון

אני מזמינה אתכם לעשות דיאלוג עם בני זוגכם בו תאמרו לו/לה את אשר אתם מרגישים , מה שכבר יהוה צעד חשוב קדימה:

דיאלוג העוסק בבושה:

אני מרגיש אתך בושה כאשר…
בדרך כלל אני מגיב/ה ב…
איך שאני חווה אותך מגיב/ה….
מה שמשאיר אותי בהרגשה של…
מה שאני צריך/כה עכשיו ממך כשאני מרגיש/ה בושה זה…
דרך אחת שאני יכול/ה לבקש את התמיכה הזו, בצורה כנה זה…
השינוי שזה יזמין הוא…

"לא משנה באיזו עמדת מפתח אהיה בעבודתי, בכל פעם שאני צריכה להציג את עצמי, או שאני צריכה להציג מצגת בפני קהל, אני מסמיקה נורא, מורידה מבט לרצפה, עד כדי מבוכה בלתי נסבלת וחוסר יכולת לדבר לכמה רגעים עד שאני אוספת את עצמי. המבוכה מקרינה על המון תחומים בחיים שלי. אם אלך ברחוב וגבר יסתכל עלי, אהפוך ממש לעגבנייה. כשאומרים לי שאני ממש יפה, גם פה אני מובכת ורוצה להיעלם וקשה לתאר במלים מה עובר עלי והבושה שאני מרגישה." דבריה של נעמי.

בושה הינה רגש שממעטים באופן יחסי לדבר עליו בפסיכולוגיה. זוהי קצת ה"סינדרלה" של הרגשות. הבושה שמתעוררת היא מעין מנגנון חברתי העולה כאשר אדם חש שנחשף לעיני הציבור בצורה שאינה מחמיאה לו. התחושה היא של רגש מביך, כאילו נתפס בקלקלתו. תחושה של חוסר מותאמות. חווית הבושה גורמת לרצות להתחבא ולהיעלם. האדם החווה את הבושה רוצה להסתירה מתודעתו. תחושת הבושה מלווה חרדה ואי נוחות גדולה. הבושה פורחת כשיש סודיות לגביה, שתיקה או שיפוטיות. רגש זה הוא מהרגשות הקשים עמם מתמודד האדם לצד כאב ופחד.

על פי ויקיפדיה:

התפיסה שעומדת ביסוד הבושה, שוללת מהאדם את אנושיותו, ואת היותו שווה לכל בני האדם. בבושה האדם תופס את עצמו כנחות מהזולת ולעתים אף כמשולל כל ערך וחשיבות.

חסרונה הגדול של הבושה, שהיא מונעת מהאדם לפעול בעולם ולהוציא את עצמו אל הפועל. היא תוקעת את האדם במצבו הנוכחי ואיננה מאפשרת לו להתקדם. וגם אם הוא מתקדם, קשה לו לממש את הפוטנציאל הגלום בו. היא יכולה לגרום לאנשים מסוימים להסתגר ולהתבודד, או לשים מסווה על פניהם, כאשר הם בחברה.

תגובות אנשים לבושתם יכולה להיות:

לנוע לקראת אנשים – להיצמד, להיתלות
לנוע הרחק מאנשים – להתחבא, להשתיק עצמנו, לשמור על סודיות
לנוע נגד האנשים – לתקוף, להאשים או לבייש חזרה.

ד"ר פול אקמן מאוניברסיטת קליפורניה, המומחה לפרצופים, אומר כי "הבושה היא הרגש הפרטי ביותר של בני האדם, ועדיין אין לנו מבע פנים שמצליח לבטא אותה בצורה מספיק טובה".

לעתים נתבייש בעצמנו, במשפחתנו וקרובינו, בעבודה שלנו או המשכורת שלנו, במבטא שלנו, בדעה האמיתית שלנו, בנכות, במראה, או פגם כלשהם שלנו, כשאנחנו לא מראים יידע בתחום כלשהו, כשנחוש בושה בחלקי גופנו, ועוד. לרגש זה מתלווים סימנים פיזיולוגיים של סומק, תחושת חום המתפשטת בגוף, הרכנת ראש, שמיטה של הכתפיים, בלבול, התכנסות ואי נוחות גופנית.

מי מאתנו לא חווה אי פעם תחושה של בושה ששיתקה אותנו כשאמרנו את הדבר הלא נכון, או כשביישנו את עצמנו בפומבי מבלי להתכוון? בתפקודנו, חשוב לנו לעשות רושם של מסוגלות ושליטה. הבושה קורית ברגע של חשיפה שמביכה אותנו. נחשפנו למשהו שהיינו מעדיפים "להחביא", אפילו את עצם המבוכה שלנו.

המחשבה על רובין ויליאמס הקומיקאי, השחקן, אשר כל כך הצחיק אותנו בתפקידיו ומצא את מותו בתלייה, מביא לתהייה עד כמה הסתיר תחושות בושה אוטנטיות אודות עצמו שבהומור שלו ניסה לכסות. עד כמה ניסה להסתיר את ההפרעה הדו קוטבית ממנה סבל.

אתם מוזמנים לחשוב על רגע של מבוכה גדולה ובושה שחוויתם בעצמכם. ראו את הנסיבות שהובילו לתחושתכם הזו. המבוכה והבושה מצליחים לרוב להפתיע אותנו, ומשפיעים על הביטחון העצמי שלנו שמאד מתערער זמנית. אנחנו נחווים גם בעיני עצמנו באותם רגעים כ"פחות" ממה שהיינו רוצים.

אדם וחווה בספר בראשית לפני שאכלו מפרי עץ הדעת הסתובבו עירומים בגן עדן ונכתב עליהם ש"לא יתבוששו" (בראשית פרק ג' פסוק ח'). לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת לא רק שלמדו להבחין בין טוב לרע, אלא שנתקלו ברגש הבושה על היותם עירומים וחשיפת האזורים הפרטיים לעין כל, רגש שאותו חוו לראשונה. המודעות להיותם עירומים העלה את הצורך שלהם להתכסות.

יש מי שמבלבל אשמה ובושה. האשמה היא אודות דבר מה שעשינו. לא כן הבושה שהיא אודות עצמנו. יש בה עומק אחר הנוגע ל"מי אנחנו", לזהות שלנו, הבושה להיות אנחנו. לרוב רגשות אלה מקושרים לזיכרונות בהם הואשמנו בעבר על התנהגותנו "הרעה" או ה"אסורה" או שחווינו חוויה בה נאמר לנו ש"אנחנו לא בסדר, לא ראויים".

באימגו אנו מדגישים שמהות חיינו היא בקשר. אנו מחווטים במוחנו לקשר. ברנה בראון מדברת על הבושה שלהגדרתה הינה הפחד מהניתוק מהאחר ולדבריה: " כדי שקשר אנושי אמיתי יתרחש אנחנו חייבים לחשוף את האני האמיתי שלנו, ולא אחת אנו מתביישים בו. אנחנו חוששים שאם יש בנו משהו שאחרים יידעו עליו ולא יאהבו, אולי כבר לא נהיה ראויים לקשר אנושי וזה המקור לבושה". הבושה היא בעצם התגובה של הגוף שלנו להתמודדות עם סוג של לחץ חברתי: " אמרתי או עשיתי משהו שמסגיר אותי ואני יודע שהאחרים הבחינו בכך". עוד מוסיפה ד"ר בראון שהפגיעות היא הליבה של בושה ופחד והמאבק שלנו לתחושת ערך. אנחנו לרוב משתקים את תחושת הפגיעות שלנו ומתקשים לקבל שהעולם בו אנו חיים הוא פגיע. מאחר ואיננו יכולים לשתק את תחושותינו ובעיקר השליליות, אנו גם מעמעמים את השמחה שלנו. ככל שנהיה יותר פגיעים נהיה יותר מפוחדים וככל שנהיה יותר מפוחדים נהיה יותר פגיעים. כך גם ננסה להעמיד פנים.

בושה אכן מתקשרת לסכנה, לפחד מוות שלא יאהבו אותי. המתח הוא בין האני והאני האידיאלי.

בשונה מהבושה המתוארת חשוב לציין שקיימת בושה בריאה. היא מאפשרת לנו את הוויסות והאיזון הנכון בין העצמי, הסביבה והאחר. היא עוזרת לנו להבחין בין מה שמקובל ולא מקובל, מגנה על פרטיותנו, שומרת על כבודנו, ההגינות שבנו, וגבולות מותאמים.

יתרונה בכך שהיא מונעת חלק מהפעולות האנטי חברתיות שהאינדיבידואל יימנע מלעשותם, בשל פחדו מלהיתפס ולחוות את רגש הבושה.

אם נסתכל על השלבים ההתפתחותיים של ילדים הרי שכל מטלה התפתחותית שמושגת משמשת מקור של ביטחון לילד, וגאווה של הוריו המרוצים המשדרים זאת לילדם. לעומת זאת כל הישג התפתחותי שלא זוכה להדהוד, או שמעוכב, כמו קושי במיומנות הכתיבה, קושי בהבנת הנקרא של ילד, עלול ליצור תחושת כישלון ומבוכה. זו קרקע פורייה לפיתוח תחושות בושה. היה זה אריקסון שדיבר על השלב ההתפתחותי השני אותו כינה "אוטונומיה לעומת בושה", תחושת השליטה העצמית לעומת הקושי ביכולת לבצע דברים. באימגו אנו קוראים לשלב זה שלב החקירה. הביטחון שמקרינים ההורים ביכולת של בן השנתיים לשלוש לחקור את הסובב אותו ולחזור הבייתה לחלוק את אשר חווה בחקירותיו. לרוב הבושה והספקות יכולים לנבוע מהגנת יתר של ההורים החוששים לאפשר לילד לחקור את העולם, או שמאפשרים יתר אוטונומיה וחקירה ללא השגחה וגבולות. התוצאה מערערת.

קוהוט המדבר על הבושה בעין התפתחותית כותב:

ילדים זקוקים לשיקוף של הוריהם. הם צריכים להסתכל להם בעיניים, ולראות את עצמם משוקפים עם אהבה וקבלה. עיני ההורים מהוות בסיס לתחושת האני של הילד. כמובן שהורים לא יכולים לעשות זאת כל הזמן, אך הורים שבאופן שגרתי מראים חוסר קבלה, או גועל, כשילדיהם משוויצים, או דורשים תשומת לב, מלמדים את ילדיהם שיש משהו מביש בלרצות להיות מיוחד. לפי קוהוט, ילדים כאלו, עלולים לגדול, כשהם אינם מסוגלים להרגיש שמחה או גאווה, ובמקום זה יתכן וירגישו מדוכאים, או מרוקנים. יתכן גם שיהיו עסוקים באופן אובססיבי בניסיונות למשוך תשומת לב והכרה. הניסיונות הללו מועדים לכישלון, משום שהמבוגר חושב שיש משהו מביש בצורך הזה מלכתחילה. אנו מכירים מצבים שבהם הילד פעמים רבות יקרא להוריו: "אבא, אמא, תראו!

אם יסתכלו עליו בהערצה – ירגיש קומפטנטי , אם לא- יתכן ויתכווץ מבושה.

בהעדר שיקוף, עלולה להתפתח הבושה הממאירה, המצמיתה, מה שקוהוט קורא בושה ראשונית עמוקה, שיכולה לעוות את תחושת האני של הילד. וכמו שאנחנו יודעים: הילד עלול להרגיש שהוא הוא הבושה!

בשלבי ההתפתחות- תחושות הבושה מגיעות לשיא בשנות ההתבגרות וזאת משום:

שההתפתחות הגופנית יוצאת משליטה
הגוף מפסיק להיות מקור להנאה, והופך למקור של כאב ובושה
המתבגר מודד את עצמו בהשוואה לבני גילו, האם הוא בסטנדרט? האם הוא מתפתח מהר מידי או לאט מידי?
הבנים הבודקים את פסי החזיות מביישים את הבנות.
אם המתבגרים יקומו בבוקר עם חצ'קון – סוף העולם מגיע! כל דיבור המנסה להרגיע ש"אף אחד לא ישים לב" , אינו מנחם כלל.

נורמן תאר את עצמו כילד שמן בתור תיכוניסט. הוא חווה השפלות רבות בבית הספר בו צחקו על היותו כבד משקל. לעגו על כך שיש לו " שדיים" כמו לבת. בשיעורי התעמלות סבל כאשר היה בין האחרונים להגיע לנקודת הסיום בריצות. לעגו לו על היותו מגושם. בהליכה הבייתה עקבו אחריו וכינו אותו בשמות גנאי. לקום לבית הספר בבקר היה עבורו סיוט. מאחר ולא שיתף אף לא את הוריו בהשפלות שעבר, הוא לעתים קרובות היה מעמיד פנים שהולך לבית הספר, אך חיכה שהוריו ייצאו לעבודתם בכדי לחזור הבייתה ולא להגיע לבית הספר. הדימוי העצמי וחוויות הדחייה שעבר לא אפשרו לו כלל להעז להתחיל עם בנות. עד ליום זה הוא למעשה בתול שחי את בדידותו.

אחד התחומים סביבם יכולים להתעורר רגשות בושה הוא תחום המיניות: בושה לגבי התפקוד היורד, בושה לגבי הניסיון או חוסר הניסיון המיני, בושה לגבי ההנאה ממין, בושה לגבי חוסר ההנאה ממין, בושה לגבי חשיפת הגוף ועוד. הבושה יכולה להקשות על השיחה הישירה והפתוחה סביבה.

פרופסור ריצ'רד שוודר, אחד מחוקרי התרבות המובילים, מתייחס לתרבות הקפיטליסטית הרואה בבושה הפגנת חולשה. בתרבות המערבית תמיד יש אידיאל שמשתנה מתרבות לתרבות ומזמן לזמן באותה תרבות, וכשאנו בודקים את עצמנו מול האידיאל ובהשוואה אליו נרגיש לעתים מבוישים. אנו בודקים האם אנו עומדים בצפיות של עצמנו ואחרים? ריצ'רד שוודר מוסיף שבשל קירבת המנגנונים הפיזיולוגים של חרדה ובושה במוחנו, יש עלייה דרסטית באחוז הסובלים כיום מהפרעות חרדה באוכלוסייה. הבושה מפני הפגנת בושה הופכת רעילה. אנו חיים כיום בחברה שיש בה הרבה ביוש של האחר, שמחה לאיד ואווירה המייצרת בושה. ישנם כל כך הרבה רגעים שמה שמצחיק אותנו משמש מבוכה לאחר.

עם זאת הבושה מסגירה את האדם באי נעימותו וזה לעתים עוצר ומרכך את תגובת האחר כלפיו.

רגש הבושה יכול כאמור ללבוש צורות רבות ומגוונות ולהתפרש על נושאים שונים: תיתכן תחושה כללית של בושה הבאה לביטוי בתחושת היותי “לא יוצלח", “שונה”, “לא משתלב”, “מתלהב מדי", “לא עומד בקצב”, “פראייר”, “מגוחך”, ותיתכן בושה נקודתית יותר על נושאים ספציפיים.

יוחנן וורדית הגיעו לטיפול בשל ריחוק של חודשים זה מזו. ורדית מתקשה לסמוך על יוחנן שיהיה כנה אתה ולא יסתיר ממנה מה עושה, לאן הולך, מה קונה. היא איננה מבינה את פשר ההתנהלות שלו מדוע מסתיר ממנה את העובדה למשל שרוצה להיפגש עם בנותיו התאומות מנישואיו הראשונים ולהזמינן לצהרים, כאשר מספר לה סיפור המסתיר את המפגש. הוא יכול לספר לה סיפור על חולצות שקיבל במתנה בעוד האמת היא שהוא קנה אותן לעצמו. באחת מפגישותינו סיפר כיצד היה מקבל בילדותו נזיפות על כך שרצה לקנות ממתקים או צעצוע שראה כשעבר ליד חנות משחקים. העוני בבית היה קשה ואמו הייתה מביישת אותו בפומבי על כך שחושק בדברים ולא מתאפק. הוא אף נזכר כיצד הכתה אותו בפתח חנות אליה רצה להיכנס ולקנות שלגון. האשמה והתסכול שחשה האם על כך שלא יכולה לאפשר ליוחנן קניית דברים התערמו לכעס שהושלך עליו. "גדלתי להבין שלרצות עבור עצמי זה דבר שלילי. שהפגנת רצון אינה אדקווטית. " כשמתחשק לי משהו, הרצון שלי מבייש אותי מאד ואני מסתיר אותו מאחרים." ארגיש נורא ואיום אם אודה שרציתי לקנות לעצמי חולצות חדשות. ההודאה משפילה אותי."

מה שעוזר לנו להתמודד עם הבושה זה להכיר בכך שאנו לעולם נהיה " בלתי מושלמים" ולקבל זאת באומץ. באוטנטיות שלנו נחבק את תחושת הפגיעות, הבושה, ונראה בהן טבעיות וכחלק מהחיים. אם נאמין שאנו "טובים דיינו" גם ברגעי הבושה, אם נהיה אמיצים לדבר עליה כשעולה, כך ניטיב עם עצמנו, נהיה חמלים ועדינים עם עצמנו וגם עם האנשים סביבנו. האמפתיה אכן ידועה כתרופה לבושה. אמפתיה היא מקום טוב להתחיל בו: לדבר אל עצמנו כמו שהיינו מדברים למישהו שאנו אוהבים. אנחנו צריכים לספר את הסיפור, להרגיש את האמפתיה, להרגיש שאנו יכולים להיות נאהבים, למרות מה שאנו רואים בו את חסרונותינו. בנוסף אם נטפח את האומץ לשחרר עצמנו מן ה"עצמי האידיאלי ", מה שאנו שואפים להיות ולעומת זאת נראה ונחשוף את האני האמיתי שלנו, את מי שאנחנו ואת פגיעותנו, צעדים אלו ממש ייטיבו עמנו.

אנו מזמינים אתכם לעשות דיאלוג שכבר יהוה צעד חשוב קדימה:

דיאלוג העוסק בבושה: פיתחה אורלי ורמן

ניתן להזמין בן/בת זוג או חברה להכיל ולשקף אתכם.
אני מרגיש בושה כאשר…
בדרך כלל אני מגיב ב…
ההשפעה של התגובה הזאת על בן/בת הזוג שלי היא…
והיא/הוא מגיב/ה ב…
מה שמשאיר אותי בהרגשה של…
ומה שהרגשת הבושה הזו, מזכירה לי מהילדות שלי זה…
מה שהרגשתי כילד היה…
מה שהייתי צריך באותו הרגע זה…
מה שאני צריך עכשיו כמבוגר כשאני מרגיש בושה זה…
מה שלא מועיל לי זה…
איך שתמיכה תראה עבורי זה…
דרך אחת שאני יכול לבקש את התמיכה הזו, בצורה כנה זה…
השינוי שזה יזמין הוא…
המיכל עושה סיכום ונותן את ההבנה והאמפתיה.